מפגשי טנדו – נוכחות וחיוניות: בין חדר הטיפולים לכרית המדיטציה

אנו שמחים להודיע על סדרת מפגשים דיאלוגיים, שתתקיים ב'זום', בין פסיכותרפיסטים, פסיכולוגים ופסיכואנליטיקאים לבין מתרגלים ומורים של מדיטציה במסורות בודהיסטיות. המפגשים מיועדים לכל המעוניינים בהשתתפות.

שמה של סדרת המפגשים הזו נגזר מהביטוי התלמודי "טב למיתב טן דו" שמשמעו "מוטב לשבת בשניים".

רבות כבר נכתב ודובר על המפגש הפורה והמפרה שבין העשייה הפסיכותרפויטית והפסיכואנליטית לבין ההגות המזרחית בכלל והבודהיסטית בפרט. עם זאת, המפגש הממשי שלהן זו לצד זו ב"טן-דו", מתרחש רק לעתים רחוקות.

לכן, בסדרה זו כוונתנו להפגיש, בכל פעם, מטפל ומתרגל ולעתים מטפלים שהם גם מתרגלים, או מתרגלים שהם גם מטפלים, כדי שיהרהרו ביחד, ומתוך התנועה והדיבור ביניהם נרחיב ונעשיר את המבט על סוגיות שונות.

מתוך מפגש זה נעסוק בנקודות השקה ונושאים המשותפים לטיפול פסיכותרפויטי ולתרגול רוחני, באופן הנע בין פרספקטיבות תיאורטיות רחבות לדיבור אישי מאוד, ובין "התבוננות ב…" ל "דיבור על…" נושאים אלה.

כל מפגש בסדרה יהיה מורכב משתי הרצאות של 20 דקות, ואחריהן שיחה מונחית בין המרצים והתייחסות לשאלות מהקהל.

הנושאים בהם יעסקו המפגשים :

• הספה וכרית המדיטציה: הישענות המטפל על רוח ותרגול המסורת הבודהיסטית.
• מחווה ספונטנית כפירוש: על הקפיצה מתהליך מובנה לתודעה אינטואיטיבית בפסיכותרפיה.
• למה חוזרים ועל מה חוזרים : היאחזות והשתוקקות.
• השבר הגופני-תודעתי ותיקונו: בין אי-שניות בשדה המרפא הבודהיסטי ובין אי שניות בפסיכותרפיה – בשדה המרפא הביו אנרגטי האנליטי.
• בין ההתכנסות בעצמי האינדיבידואלי להתרחבות גבולות הזהות העצמית.
• מה הנפש מבקשת – בין נשימה ונשמה.

המפגשים מיועדים לכל המתעניינים בנושאים אלו.

תוכנית המפגשים:

מפגש 1 (4.3.2021): הספה וכרית המדיטציה: הישענות המטפל על רוח ותרגול המסורת הבודהיסטית

מרצים: ד"ר סטיבן פולדר ועמנואל עמרמי

סטיבן פולדר:

השבת החוסן והחמלה באמצעות מדיטציה – כמטפלים ככלל, ובזמנים אלה בפרט, אנו מוצאים עצמנו לעתים די תקועים, נאבקים, שחוקים וקצרי חמלה. תרגול מדיטציה מציע כלים רבי עוצמה להחזרת כוחותינו וריענון היכולות שלנו. מדיטציה מרחיבה את הלב.

ראשית, זו חוויה ישירה של נביעה עמוקה ממקור השקט הפנימי והקיומי. כך נוכל לגעת במודעות ראשונית לא מילולית ולא מושגית להתרענן ולהתחדש.

שנית, זו הזדמנות לחקור את החוויה הישירה של הקושי או השחיקה שלנו בגוף וברוח. במיוחד בגוף. לראות אותם כמבקרים שבאים ועוברים, ולא כבעיה המעסיקה אותנו באופן קבוע.

שלישית, אנו יכולים לפתח באופן פעיל ועצמאי, כוחות נפש כגון אמון, חמלה וחוסן, באמצעות הגילוי והיישום של מדיטציה בחיי היומיום.

עמנואל עמרמי:

פסיכואנליזה במהותה היא ויפאסנה בשניים – ויפאסנה משמעותה בקירוב התבוננות מפוכחת ובלתי אמצעית, מעין פרספציה ישירה של התודעה כפי שהיא.

אצל האנליטיקאי התיאור הזה מתְקשר מיד למתודה הפסיכואנליטית שפרויד המציא: הטכניקה של אסוציאציות חופשיות. גם כאן הכוונה היא להתבונן במיינד כפי שהוא, ב'כאן ועכשיו' שלו, בלי לצנזר כלום. גם כאן המטרה היא לראות ולחוש את האמת החיה של התודעה בזרימתה הבלתי פוסקת.

כשרואים מה משותף לשני התחומים, קל יותר להצביע על ההבדל: ההבדל היא התִקשורת המילולית עם האחר. "אמור לי כל מה שעולה בדעתך" – ממליץ פרויד. "No verbalization, no visualization" – ממליץ מורה הויפאסנה גואנקה. הדיבור המילולי עם העצמי, על אחת כמה וכמה עם האחר, זה מה ששואפים לנטרל במדיטציה, זה מה שמציבים במרכז התהליך בפסיכואנליזה.

כמובן ששני הכיוונים המנוגדים האלה אינם סותרים אלא משלימים זה את זה. כפסיכואנליטיקאי שפועל בעיקר בתוך המדיום של הדיבור, אני עושה את עבודתי כמדיטציה על השיח ביני לבין המטופל ומטרתי היא ששנינו נהפוך לתא בסיסי של 'סאנגהה', קהילת אחים החוקרים את עצמם, את תודעתם, את פשר קיומם. מבחינתי, התא הבסיסי הזה, המטופל ואני, מודט על הרגשות העולים במרחב שלנו, על דפוסי היחסים שנוצרים ועל שורשיהם בעברו של המטופל כשהיעד הוא, כמו ויפאסנה, להשתחרר מכבליהם ולהגיע לחירות נפשית. לכן מבחינתי המדיטציה איננה משאב או טכניקה להישען עליה, היא עצם עבודתי כאנליטיקאי.

מפגש 2 (25.3.2021):   מחווה ספונטנית כפירוש: על הקפיצה מתהליך מובנה לתודעה אינטואיטיבית

בפסיכותרפיה.

מרצים.ות: ד"ר יורי סלע וד"ר מיכל ברנע – אסטרוג

יורי סלע:

האם אנחנו נותנים פשר ומשמעות רק במלים? האם מחוות הן רק של הגוף? תומאס אוגדן הפסיכואנליטיקאי, כותב על פירוש שנתן: "צורה זו של "היות אני" לא  הייתה ידועה לי … לפני ששמעתי אותה בקולי והרגשתי אותה בגופי"; רענן קולקה כותב על פירוש שהופיע "…באופן שלא אוכל לחזור עליו כי המלים והטון לא נבחרו על ידי". ברגעים כאלו מתרחשת הצטלבות מרגשת של מלים, ביטויים ומחוות ספונטניות הקושרות את נתיבי הווייתם של שני אנשים הנמצאים בחדר, מטפל ומטופל. בהרצאה זו אציג הבנות הקשורות לאופנות זו של הוויה – המוכרת בחשיבה פסיכואנליטית בת-זמננו ובהגות המזרחית – ואקשור אותן למחשבות אודות "מחווה ספונטנית", מתן "עדות", "פעולות כפירוש" ומונח הזֶן "dōtoku" (ביטוי).

מיכל ברנע-אסטרוג:

כיצד אנו משתמשים בתיאוריות ובטכניקות העומדות לרשותנו? כיצד אנו משתמשים בעצם הידע, החשיבה וההבחנה? האם אנו נעזרים בהם כדי להתקרב אל האחר, אל החוויה ואל האמת או כדי להתנתק מהם ולחסום אותם? בשיחה אציג בקצרה כמה עמדות נפשיות המעצבות את המפגש שלנו עם האחר ועם החוויה, ואתאר כיצד אופניות הקשבה מסוימות מייצרות תנאים מעוררי צמיחה. אתייחס אליהן כאל ביטויים של השילוב שבין היענות רגישה לרגישותו של האחר (אייגן) ולמחוותיו הספונטאניות (ויניקוט), לבין היכולת לשאת, בסבלנות ובאמונה, מצבים של אי-יציבות ואי-ידיעה (ביון). אראה כיצד הן מתקיימות בתנועה עם החוויה על פי גישת "האקומי" ובתהליך היצירה, וכיצד תרגול ויפאסנה עוזר לטפח ולהעמיק אותן.

מפגש 3 (22.4.2021): למה חוזרים ועל מה חוזרים: היאחזות והשתוקקות.

מרצים: ד"ר איתן בולוקן ומנו כץ

ד"ר איתן בולוקן:

בקשת מוצא לנוכח העדר: הצעה לאתיקה רוחנית לשעה אפלה- רגעי משבר ושעות מצוקה מטלטלים אותנו, במיוחד לנוכח קורות השנה האחרונה. יתכן ובמובנו העמוק, המשבר שאנו חווים אינו אלא המשך היעדרה של המשמעות בעולם המאבד עצמו לדעת בשגרת חירום מתמדת וחוסר וודאות גובר. עם היעדרה של משמעות, של תחושת ערך, מתערערת גם תפיסה של עתיד קוהרנטי – כזה שראוי לשאוף אליו ולקוות לו. מכאן גם היעדרה של תקווה. שעות אפלות כאלה, המעודדות ומרגילות אותנו לפסיביות, היאחזות, היקשרות אובססיבית, תלותיות, חרדה, דמיונות שווא ופקפוק עצמי אינן תופעה חדשה. אך כיום נראה כי האדם מעולם לא היה כה מתקדם מבחינה טכנולוגית וכה מרוקן מבחינה רוחנית. כיצד ראוי להישיר מבט אל נוכח ההעדר? כיצד ניתן לקום מתחושת הסתמיות וחוסר הערך? כיצד ניתן, בכל זאת, לחוש תקווה בעודנו בסבך הכאב? בדבריי אשתף כמה ממחשבותיי על אודות אתיקה רוחנית לשעה זו. אתיקה המושתת על קונטמפלציה וקבלה, אך גם על התמודדות אמיצה, המבוססת על תחייה מוסרית של חיי הרוח.

מנו כץ:

בהרצאה אחקור את השאלה "למה חוזרים ועל מה חוזרים: היאחזות והשתוקקות" דרך עיני כמה ממטופלי, במטרה להתחקות אחר הפחדים העמוקים העומדים בבסיס המאמצים המגושמים להשתחרר מסבל מנטלי על ידי שימוש חוזר באמצעים שכבר התגלו בעבר כלא יעילים. כמו כן, אעסוק בסיכונים הכרוכים בשימוש באסטרטגיות חדשות, ובתמיכה שסביבה טובה דיה ובסיס אתי יציב ורחב יכולים לספק, על מנת להעז להסתכן בשימוש באסטרטגיות אלו.

מפגש 4 (13.5.2021): השבר הגופני-תודעתי ותיקונו: בין אי-שניות בשדה המרפא הבודהיסטי ובין אי שניות בפסיכותרפיה – בשדה המרפא הביו אנרגטי האנליטי. 

מרצות: אביגיל שחר ולילה קמחי

אביגיל שחר: תציג את נקודת מבטה מתוך היותה שרויה שנים רבות בתוך שדה הריפוי הגופנפשי האנליטי המכונה אנליזה ביואנרגטית. על פי התפיסה שתציג, החיים, בעומק טבעם החי, הם חיים המתקיימים מתוך אי-שניות.

ההנחה עליה תתבסס היא שללא תנועה פועמת בהתרחבות והתכנסות, וללא חדירות ((permeability עם עוד גוף, מרמת התא ועד הגוף שלם, לא ייווצרו חיים כאלו. מתוך ראיה זאת היא תתייחס למהות התנועה הפעימתית של אי-שניות גופנפשית מנקודת מבט התפתחותית, החל בחיים התוך-רחמיים. בהרצאתה תדגיש, מחד, את הפגיעות האנושית בתנועה פעימתית זו, פגיעות המובילה לשבר: שבר כזה מותיר את האדם באופן טראגי בתוך קיום תנועתי גופנפשי חזרתי, מבודד ודואלי.

מאידך היא תדגיש את האופן בו תנועה פועמת זו מהווה באותה מידה את "אזור האמונה" (“area of faith”), המשיב חיים ומקדם אי-שניות. בקונטקסט זה נשימה וקרקוע ידונו כשני מופעי ליבה פועמים התייחסותיים (core relational phenomena) שבלעדיהם לא יתכנו חיים שהינם בתוך החומר ומעבר לו.

לילה קמחי: תדבר על אי שניות בבודהיזם הקדום, מתוך התרגול והלימוד הבודהיסטי והאדוויטי בהם היא מעורבת מזה שנים רבות, מתוך כתיבת עבודת התיזה שלה על אי שניות בבודהיזם  הקדום – בדרשות הקאנון הפאלי ומתוך הלימוד והתרגול עם אחד ממוריה – מורה האי-שניות האדוויטי, ראמש באלסקר ההודי.

בדרשות רבות אותן נשא הבודהה ואשר מופיעות בקאנון הפאלי, מופיעה הצבעה ישירה המתייחסת למושג האי שניות כשמאפייניו של מצב זה הם שלווה ואושר עילאי.  האדם הנמצא בו אינו שבוי בהגדרות ובהשוואות, בהשקפות ובהעדפות,  תפיסות והמשגות, אינו קשור לדבר או בדבר, ואינו תלוי, אינו מתכנן דבר, אינו מתכוון לדבר ואינו נוטה לדבר כלשהו. אדם זה אינו נצמד לאף אחד מצמדי הניגודים אך גם לא פועל מחוץ להם,  ואינו נופל בקטגוריה כלשהי, מעבר לשם ולצורה.

בחוויית אי-השניות הקלאסית, טבע העולם הוא חסר צורה, בלתי ניתן לחלוקה, לא-נולד ולא-מת, ומעבר להשגתו של האינטלקט, אי אפשר לתאר את החוויה במילים ואי אפשר להגדירה. תיאור זה של האדם והעולם מופיע בהקשר של מושגים בודהיסטים שונים, בהם הנרוואנה, הבחירה וההשקפה הנכונה.  במפגש השיח נתמקד בהשלכות של חוויה כזו.

מפגש 5 (17.6.2021): בין ההתכנסות בעצמי האינדיבידואלי להתרחבות גבולות הזהות העצמית –  בהקשר

החברתי והאוניברסלי/טרנס פרסונלי.

מרצים : מתי ליבליך ואיתי הופמן
מנחה : צינה גז 

מתי ליבליך:

מיינדפולנס והרחבת גבולות העצמי – בעוד שלעיתים התרגול של מיינדפולנס נתפס כהפניית קשב "פנימה" אל עבר התחושות, הרגשות והמחשבות מרגע לרגע- השורשים הבודהיסטיים של התרגול עוסקים בהתמרה עמוקה של תפיסת העצמי וגבולותיו.  בהרצאה, נדון בנושא של התרחבות גבולות הזהות העצמית (Self transcendence). נשמע כיצד המונח הזה נכנס אל תוך השפה של מחקרי מיינדפולנס עכשוויים העוסקים בחקר מנגנוני השינוי בתרגול. ננסה להבין כיצד ניתן לתמוך בהרחבה אל מול הנטייה להתכנסות- הן בתרגול האישי שלנו והן בהנחייתם של אחרים.

איתי הופמן:

'מרכז, שורש והשענות הדדית באחד, בשניים וברבים – נוכחות מבוססת גוף בחדר הטיפול' – התנועה שבין התכנסות להתרחבות היא חלק בלתי נפרד מהצורה בה הנוכחות שלנו נוצרת מחדש בעולם בכל רגע נתון. האפשרות להתכנס בתוך עצמי, להיות נוכח באופן המדגיש את הנפרדות שלי מהעולם, "להפציע" אל העולם כנפרד ממנו, משלימה את האפשרות להתרחב אל תוך העולם, להישען עליו, להתמוסס אליו, להיטמע בתוכו.בחדר הטיפול, בעת המפגש בין המטפל למטופל, שתי האפשרויות המשלימות האלו נמצאות כל העת בתנועה, כל אחד מהנוכחים כשלעצמו, ושניהם יחד אחד כלפי השני.האפשרות האחת, מעניקה את היכולת למצוא את המרכז שלי עצמי, להישען אל תוך עצמי, אל השורש הפנימי שלי. לא תמיד היא זמינה, ולעיתים העמקתה והרחבתה היא המשימה המרכזית של הטיפול.האפשרות השנייה מעניקה את היכולת למצוא מרכז כובד משותף עם האחר. להישען אל תוך הקשר עימו, למצוא / ליצור יחד שורש משותף, לא תמיד היא זמינה.ניסיון העבר מלמד כל אחד מאתנו שיעורים כואבים על האפשרות שלנו לממש את היכולת הזו. לעיתים היכולת לעשות זאת יחד מהווה את משימתו המרכזית של הטיפול.

מרכז, שורש, השענות משותפת, תלויים בין היתר בהיבטים הבאים של שני הנוכחים:

• מקצב משותף, או לפחות לא שונה מדיי (נשימה, חשיבה, דיבור וכו')
• מנעד רגשי מותאם – בעיקר יכולתו של המטפל להמשיך ולהיות נוכח עם מופעי הרגש של המטופל.
• היכולת להעניק משכן לרוח במופעיה השונים – בעיקר יכולתו של המטפל לתת הכרה לתנועתו הרוחנית של המטופל.

ברגעים בהם המצבים הנ"ל מתקיימים , ניתן למצוא מרכז ושורש אינבדואלי ומתוכו לנוע אל תוך מרכז ושורש משותף. ברגעים אחרים בהם התנועות האלה אינן אפשריות יכולה להיווצר התנגדות ולעיתים נפילה – ממנה ניתן לקום ולהמשיך מחדש.

מפגש 6 (15.7.2021): מה הנפש מבקשת – בין נשימה ונשמה.

מרצות: פרופ' יולנדה גמפל ונעמי אורבך שבילי

פרופ' יולנדה גמפל

לדברי פסואה (משורר פורטוגלי) "לחיות זה להיות אחר. ולהרגיש זה בלתי אפשרי, אם מרגישים היום, כמו שהרגשנו אתמול: להרגיש היום אותו הדבר כמו אתמול, זה לא להרגיש – זה לזכור היום, את שהרגשנו אתמול. זה להיות היום השלד החי של מה שאתמול היה חיינו, של משהו שאבד לבלי שוב" (מתוך ספרו  'ספר אי הנחת').

הנושאים שהנני רוצה להביא לפניכם טומנים בחובם את המורכבות של ההוויה האנושית, ההתחלות, הלא ידוע, אי הוודאות, העקבות שכל דבר משאיר בתוכנו, המחסומים כנגד התמוססות של העקבות, השינוי אם הוא קיים והתהפוכות בין משהו מוצק שיכול להתגלגל לזרימה בתוך הזמן.

אדם הוא הרוקם ובו בזמן החומר שממנו רוקמים את החוטים של זרימת החיוניות. חוטים אלה לא מפסיקים להשתנות, הם בתנועה ונמצאים בדו-שיח אינסופי בין שמים לארץ. הווה אומר, בין ההשתרשות שלנו בקרקע וההתמרכזות, לבין הפנטזיה שלנו, הדמיון והיכולת לסימבוליזציה. ביון נותן לפנטזיה הבלתי מודעת את המקום של משהו שחי כל הזמן, בלי שרוצים להתייחס אליו. הוא אומר, שפנטזיה זו יכולה להיות מעורפלת אבל מאד אקטיבית ובעלת כוח רב מעל ומעבר ליכולת שיש לפרט. הוא משתמש במושג horrible alive"" כשהוא מדבר על פנטזיה.

צו'אנג-טסה החכם הסיני שואל …" הידיעה הנחה במקום שאינה יודעת, היא הידיעה השלמה. מי יודע את הדיבור ללא מילים, את הדרך ללא דרך?"

השילוב של החשיבה הטאואיסטית ושל החשיבה של ביון בספרו האחרון, Memoires of the Future, נראה בתחילה מוזר אולם התבוננות משותפת בשילוב זה תוכל לשפוך אור על תופעות קליניות בחדר הטיפולים.

נעמי אורבך שבילי

אנשים רבים פונים לטיפול, בגלל תחושות עמוקות של אי-נחת. אי הנחת מופיעה במלבושים שונים: אכזבה; תסכול; אי-שקט; חרדה  או בדידות הם רק אחדים ממופעיה. מלבד הסבל הישיר שמכאובים אלה מייצרים , הם מעוררים את השאלה: 'מה המקור של כל זה?' ושאלות נוספות המובלעות בתוכה כמו: מי הגורם או מה הסיבה לכך? ולמה זה מגיע לי?

מצוקות כאלה או דומות להן, מוליכות אנשים אחרים לחיפוש אחר מזור רוחני, ליציאה מהממד האישי  לעבר מבט כלל אנושי, ומהציר הביוגרפי לתובנות מרחיבות שייתנו פשר חדש ותכלית חדשה לחיינו.

בהרצאה אתייחס לנפש הכלואה בסבך הזה, נושאת אותו, מספרת אודותיו ומנסה להיחלץ ממנו. אנסה להתבונן בנפש, כנתונה במרחב שבין הנשימות – כתנועת חיים קונקרטית המתחלפת מרגע לרגע ומאשרת את קיומנו,  לבין הנשמה חסרת הצורה ונטולת הגבולות, המכוונת את התנועה.

ב"מעשה הפנימי" (קלאסיקה סינית מהמאה ה-4 לפנה"ס), הלב הוא הזירה בה מתרחשים החיים הפנימיים:

"לב זה, מעצם טיבו,

ההשקטה מועילה לו להגיע לרגיעה;

אם לא תטריד, אם לא תסכסך,

כי אז תתגבש ההרמוניה מעצמה"

בשיח עם פרופ' יולנדה גמפל נבחן את תרומתן של הספה והכרית לרווחתה של הנפש.