פוטותרפיה – שימוש בצילום ותצלומים ככלי טיפולי מאת ד”ר צביקה תורן

לעמוד הקורס פוטותרפיה לחצ/י כאן

 בא איש לטיפול פסיכולוגי ומתלונן שהכל טוב בחייו- ובכל זאת לא טוב לו. ילדיו, אשתו, מקצועו, פרנסתו, סביבת מגוריו, חבריו – הכל טוב. אבל לא טוב לו. הוא לא שמח. ובכל פעם שהוא רואה את אשתו או ילדיו או קרובי משפחתו שמחים- עוד יותר כבד לו. מעיק לו. לא מבין למה. הוא איש בריא. הוא בן שלושים ושמונה, אפילו לא ב"משבר אמצע החיים" (קרא באינטרנט שיש דבר כזה, אבל זה כבר לא בגיל 40, אלא  יותר מאוחר). גם ילדותו היתה טובה. שכונה טובה. משפחות טובות. אין פשע ואלימות. הוא מתבקש להביא תשע תמונות ילדות עד גיל שמונה. אבא ואמא מופיעים פעם אחת בתמונות. בתמונה אחת- אמא והוא ואחותו, בתמונה נוספת- אבא והוא ואחותו ואח של אבא. בכל התמונות- המבוגרים עם שרוולים ארוכים, וגם הוא. לא כל הילדים. הוא כן. אה, ההורים התגרשו אבל בגלל בעיות בכסף נשארו לגור בבית אחד. שרוולים ארוכים?- לא שם לב לזה. זה באמת מעניין. אחר כך נגלה שלהורים היה מספר של מחנה ריכוז על הידים, והם התביישו בהליכתם כצאן לטבח, ועוד יותר מזה- הרגישו אשמים שהם ניצלו ורבים מחבריהם נהרגו. הוא, כילד, רצה להיות כמו אבא ואמא, וסירב ללכת עם חולצה של שרוולים קצרים. אשמת הניצולים. אסור לשמוח.

צילום מתעד רגעים מן החיים. משמר אותם. נותן הזדמנות לעצור ולהתבונן שוב ושוב, בניגוד למרוץ החיים שבו הכל עובר חולף ולא ישוב עוד. צילום מפגיש אותנו שוב עם אירועים ומצבים ודמויות ומעשים, וכמעט תמיד הוא מכיל מידע רב מזה שהצלם או המצולמים חושבים שיש בו. רוברט אקרט (Akeret) נהג לאסוף תמונות משפחתיות של ידוענים, מתוך העיתונות, ולזהות יחסים בינאישיים ונושאים טעוני רגשות הניכרים מן התמונות.

השימוש בצילום בתהליכים טיפוליים איננו רק דרך התבוננות בתמונות קיימות. פעמים רבות המשתתפים (יחידים, זוגות, קבוצה) מתבקשים לצלם בין מפגשים או בתוך שעת המפגש.

בני זוג שהחליטו להתגרש, ובלחץ ההורים שלהם הסכימו לבוא לפגישות אחדות, אף שגמלה בלבם ההחלטה להפרד. לאחר מפגש בו ניתנה להם הזדמנות להתלונן ולהאשים ללא הרף זה את זה, הם קבלו מצלמות קטנות, ונתבקשו לצלם זה את זה. חמש תמונות. אפשר לצלם גם שלושים תמונות- אבל לבחור ולהביא חמש בלבד. האיש היה נסער מאד בבואו עם התמונות. הוא כעס מאד. תכניתו השתבשה! מבעד לעינית המצלמה, כאשר כל הרקע, כל העבר והעתיד, הכל נעלם מן העין, ורואים רק כאן ועכשו את בת זוגו, היא נראתה כל כך יפה, מענינת, מושכת, היא רקדה על המיטה בחדר השינה והוא צילם, עד שעכשו הוא לא בטוח בכלל שהוא רוצה להתגרש.

זוג הורים שהרבו להתלונן על הילד המעצבן שלהם, בן עשר, קבלו מצלמות ונתבקשו לצלם אותו , כל אחד לחוד, ברגעים שהם מרוצים ממנו, גאים בו, מתפעלים ממה שהוא אומר או עושה. לפגישה הבאה האבא הביא 3תמונות והאמא הביאה 12 תמונות. האבא הרגיש מבוייש שלא הצליח לראות במשך שבוע שלם דברים טובים בבנו, ובקש את המצלמה לשבוע נוסף. החיפוש אחר תיעוד הרגעים הנעימים הביא לשינוי התפיסה. במקום להיות רגישים למעשיו המעצבנים והמכעיסים, היו ההורים רגישים ודרוכים לראות ולתעד רגעים נעימים. התגובות של ההורים לילד החלו להשתנות, ואת התמונות שצילמו הדפיסו והצמידו עם מגנטים לדלת המקרר. הילד הגיב בחיוב לשינוי. ככה זה במשפחה.

ויסלבה שימבורסקה, משוררת ואמנית המילים, אמרה ש"מילה איננה אלא רסיס מן הסערה". לפעמים צילום מבטא ומביע בעוצמה ובמדוייק מה שיקשה עלינו לבטא במילים, או שיוסיף מאד בבואו יחד עם מילים. יועצות חינוכיות, הרגישו אכזבה וכעס ותיסכול במפגשים עם אמהות מהעדה האתיופית, עד שהציעו לנשים לצלם מה שקורה בבית ולהביא תמונות. אלה ואלה נהנו מהאמצעי הנוסף לתקשורת (מאמר של פרופ' ציפי שכטמן).