השיחה הערב מתחילה עם סיפור זן, על מאסטר זן יפני בשם האקואין אקאקו, שחי במאות ה-17-18. בכפר שהוא חי בו, נערה אחת ילדה ילד מחוץ לנישואין. וכששאלו אותה מי האבא היא הצביעה על האקואין ואמרה "זה הוא!". ההורים הזועמים באו אליו בדרישות להבהרה, נתנו לו את התינוק, ואמרו "הוא שלך, קח!". הוא ענה: "באמת? אוקיי." הוא לקח את התינוק, אימץ אותו וגידל אותו. אנשים לא כיבדו אותו יותר בכפר והוא איבד את המוניטין שלו כמורה דגול. הוא המשיך לגדל את התינוק. לימים התחרטה הנערה והודתה שהיא בעצם "תפרה לו תיק" וטפלה עליו האשמות שווא. ההורים באו להתנצל וביקשו את התינוק, שכבר הפך ילד. האקואין ענה "באמת? אוקיי." ומסר אותו.
איך הסיפור הזה קשור ליציאת מצרים?
אפשר לקחת כמה רגעים ולחשוב על האדם הזה, המאסטר הזה, שהפך ממורה מכובד להורה נקלה. ויתר על כבוד, על דימוי ציבורי, ואפילו על פרנסה. ואחרי שנים של השקעה, מסירות ומאמצים ואולי היקשרות אל הילד – היה לו גם החופש להיפרד.
אולי יש ביניכם כאלה שמדמיינים לעזוב הכול, מפנטזים על נסיעה להודו, לעזוב את כל הבלי העולם ולהצטרף למנזר ולתרגל, וממש לא רואים באופק שלכם תינוק או זוגיות או עבודה, ופתאום בא מישהו ואומר לכם: "הנה תינוק!" הרבה פעמים החיים מזמנים לנו "תינוקות" כאלה. כמה חופש פנימי צריך בשביל להגיד: "באמת? אוקיי".וההורים שביניכם – תארו לכם שאתם מגדלים ילד או ילדה, עם כל מה שכרוך בזה, ואז יום אחד, כמו שקורה בחיים, הם פורשים כנפיים ויוצאים לחיים עצמאיים. כמה אנחנו יכולים לאפשר את זה, לעומת עם כמה סבל או קושי אנחנו פוגשים את הפרידה הזאת.
החיים מלאים ב"תינוקות" לא צפויים כאלה. כמה אנחנו מסוגלים להגיד ל"תינוקות" הלא צפויים שהחיים מוסרים לידינו – "באמת? אוקיי".
ביירון קייטי אומרת שאם אנחנו חושבים שאנחנו מוארים, נאהב לגלות שגררו לנו את המכונית; היא שואלת איך נגיב כשהילדה שלנו חולה או כשהבן בן-העשרה משקר לנו, לא מודה בכך ועוד מאשים אותנו בכך שהוא אומלל.
כשאנחנו אומרים "מעבדות לחירות" למה אנחנו מתכוונים? מהו חופש? מהי עבדות? גם פסח וגם ריטריט – שילוב מצוין להגות ולחקור לתוך טבען של שתי התופעות האלה: לתוך טבעו של השחרור ולתוך טבעה של העבדות.
נתחיל בחקירה של מהי עבדות: בימינו אנו, באיזה פרעה אנחנו נתקלים היום? איזו עריצוּת מנהלת אותנו כיום? מאיזו עבדות אנחנו רוצים להשתחרר?
מהם הפרעונים הפנימיים שלנו, החלקים שמנהלים ושולטים בנו, שכובלים אותנו? אולי אלה הרגלים מזיקים (כי יש גם הרגלים טובים, כמו למשל לבוא לריטריט…) אולי הרגלי החשיבה, אולי הפנמנו קולות שיפוטיים מעברנו המוקדם, אולי הפחדים שלנו מנהלים אותנו, כולאים אותנו, משתקים אותנו, אולי אלה אמונות מגבילות לגבי היכולות והערך שלנו, אולי התשוקות, אולי ההיאחזויות שלנו. אולי המחויבות העמוקה שיש לנו לדימוי העצמי שלנו מנהלת אותנו.
למה אלוהים השאיר את עם ישראל במדבר במשך ארבעים שנה? כולנו יודעים שלחצות את מדבר סיני לוקח – כמה? שבוע? מקסימום חודש?… למה ארבעים שנה? אני מניחה שכולנו מכירים את התשובה: אלוהים אמר לעברים שיצאו ממצרים שיש להם מנטליות של עבדים ולכן הם אינם ראויים להיות בני חורין ולבוא אל הארץ המובטחת, ושעליהם להיות תקועים במדבר ולהסתובב בו סחור סחור עד שיקום דור חדש, דור שנולד לתוך החירות, עם מנטליות של בני חורין, והדור הזה יהיה ראוי לחופש.
כך שאנחנו רואים שעבדות היא לא רק מצב חיצוני, של עבודה קשה כשמישהו אחר אומר לנו מה לעשות או של עבודה קשה בטיט ובלבנים, יש גם מנטליות של עבדות.
כריסטופר טיטמוס אומר: "לשרת את התשוקות שלנו זו העבדות הגדולה ביותר".
אז כמו שעבדות היא לא רק מצב חיצוני אלא בעיקר מצב פנימי, ככה גם חירות או חופש.
מהו חופש?
מה זה חופש בשבילכם? מהי עבורכם המשמעות של חירות? על מה אתם חושבים כשאתם מדמיינים לעצמכם שחרור? לא באופן כללי או תיאורטי אלא באופן הכי אישי שיש. מה באמת כובל אותנו? מה מונע מאיתנו את החירות? מה צריך לקרות כדי שאהיה חופשי או חופשיה? האם חופש פירושו לפעול על פי כל דחף שיש לי? לממש כל רצון וגחמה? אולי משמעות חופש היא שאף אחד לא שולט בי? אולי האפשרות לממש את הפוטנציאל שלי? או החופש להיות מה שאני רוצה להיות, לעשות מה שאני רוצה לעשות, ובעיקר – לרכוש מה שאני רוצה לרכוש?
אולי חירות פנימית זו היכולת לחיות על פי צו לבנו, לחקור מה באמת נכון עבורנו, לא עבור ההורים שלנו, החברה, הנורמות, המוסכמות. להסכים להיות חריג. היכולת לסטות מהמוסכמות ומהמיינסטרים, לחיות, כדבריו של הבודהא, "כנגד הזרם". כמו לבוא למשל לבוא בחג הפסח לריטריט במקום להיות עם המשפחה…
"חירות פרושה לקיחת אחריות. משום כך יראים מפניה מרבית בני האדם", אומר ג'ורג' ברנרד שו.
בשבילי, חירות פנימית מתבטאת בראש ובראשונה ביכולת לשים את עצמנו במקומו של האחר, לראות דרך עיניו של האחר, להיות במקום שבו מתפוגגת התפיסה הדואלית של "אני" מול "זולתי", "אנחנו" מול "הם".
למשל כאן בריטריט: כולנו אותו הדבר: יושבים על הרצפה ונושמים, לאף אחד/ת אין מושג מי אנחנו, אף אחד לא מכיר אותנו, הזהויות השונות הן רק בראש שלנו, אף אחד/ת לא יודע/ת מי אנחנו בחיים בחוץ: מה מצבנו המשפחתי, האם יש לנו עמדה בכירה בעבודה, מה מצב חשבון הבנק, איזה בית יש לנו, אם אנחנו תפרנים או עשירים, אפילו לא מצב הבריאות שלנו, מקסימום אפשר לשים לב עם איזו מכונית הגענו… כאן אנחנו nobody. כמה חופש זה להיות nobody, נכון?
חייתי הרבה שנים באשרם, שם תרגלנו יוגה ומדיטציה ושירות וחיי צניעות ופרישות מינית. היה לנו גורו שהיינו מאוד מסורים לו, היינו 'חסידים', וזו הייתה זהות מאוד מרכזית ומשמעותית עבורנו. אני זוכרת שיחת דהרמה שמישהי מהוותיקות אמרה בה: "יכול להיות שהשלתם כבר את כל הזהויות שבאתם איתן לאשרם וכאן אתם רק 'חסידים', אבל בסוף גם הזהות הזאת צריכה לנשור…"
אני רוצה לקרוא ציטוט של אתי הילסום שחלקכם ודאי מכירים, יהודייה שחייתה בהולנד לפני כ-100 שנה, ונרצחה באושוויץ כשהייתה בת 29. בשנתיים האחרונות לחייה היא ניהלה יומנים והיומנים האלה אוגדו ופורסמו בספר שנקרא "השמיים שבתוכי".
ואלה הם דברים שכתבה מתוך אושוויץ:
"על ידי פתיחת ליבי לסבל אני לומדת, אני לומדת לחלוק את אהבתי עם כל הבריאה. הסבל באמת גדול. אבל למרות זאת, לעיתים קרובות אני הולכת בשעת הערב המאוחרת כאשר היום שוקע מאחורי לתוך עומקיו. אני הולכת בצעדים נחושים לאורך גדר התיל, ואז זה פורץ ועולה מתוך ליבי שוב ושוב, אני לא יכולה לעצור את זה, זה עולה כפי שהוא – כורח בסיסי הטוען: "החיים הם משהו נפלא וגדול". מאוחר יותר יהיה עלינו לבנות את העולם חדש לגמרי, וכל עבירה נוספת וכל אכזריות נוספת המתרחשת כעת, נצטרך לעמת עם חתיכה נוספת של אהבה וטוב לב, שעלינו למצוא בתוך עצמנו".
אם כן, אנחנו רואים שחירות פנימית אינה מותנית או תלויה בתנאים חיצוניים, אפילו קשים בצורה שאין להעלות על הדעת.
הנזיר אג'אן סוקֵייטו אומר: "המטרה של הדרך הרוחנית היא להבין באופן מלא שהבעיה העיקרית של החיים היא לא הנסיבות, יהיו אשר יהיו, אלא התחושה בתודעה הרפלקסיבית של היות כבול/ה על ידי הנסיבות האלה."
כל מחשבה שהחופש שלי תלוי במשהו – שאין מספיק כסף, שאין זוגיות, שיש זוגיות, שההורים שלי לא אהבו אותי, אם רק לא הייתה לי המחלה הכרונית הזאת, אם לא היה לי ילד פגוע, אם לא הייתי עוברת פרידה, אם הייתי יכולה לעזוב הכל ולנסוע להודו למנזר – היא מחשבה שגויה. אג'אן סוקייטו אומר לנו שלא הנסיבות הן שקובעות אלא התחושה שלנו שהנסיבות האלה כובלות אותנו.
התירגול מפתח בנו חירות פנימית של תודעה שיכולה להיות לא-ריאקטיבית, שיכולה לפגוש כל רגע ורגע, כל אירוע וחוויה שהחיים מזמנים לנו – בפתיחות, בנינוחות, ללא השתוקקות וללא דחייה, ואם אלה עולות – להכיל גם אותן ולפגוש גם אותן עם תודעה לא-ריאקטיבית.
חופש הוא היכולת או האיכות בתודעה לא להיות כבולה לתנאים או למצבים משתנים שמופיעים – יהיו אשר יהיו. לא להילחם במה שמופיע, אלא להגיד כמו האקונין: "באמת? אוקיי" לכל מה שמופיע, לא רק לחלק מהדברים, לא רק למה שאנחנו רוצים ומעדיפים שיופיעו, לא רק למופעים של הבודהא שבתוכנו: לנדיבות, לבהירות, לשלווה, לחמלה, אלא גם למופעים שאנחנו קוראים להם מארה: לפחדים, לקנאה, לתוקפנות, לאשמה…
סיפור מהמקורות, שאמנם אינו מופיע בתנ"ך אבל ודאי כולנו מכירים: אחרי שים סוף נחצה לשניים ועם ישראל עבר בו בשלום, הגיע הצבא המצרי על חילותיו ופרשיו וניסה גם הוא לחצות. ואז אותו הים שנחצה עבור עם ישראל סגר את מלתעותיו הרטובות על הצבא המצרי, והוא וכל חילותיו ופרשיו טבעו בים. עם ישראל שמח מאוד על הנס שקרה להם ועל כך שניצלו, והם יצאו במחולות ובשירה, מהללים את אלוהים על שהציל אותם. רצו גם מלאכי השמים לשיר ולשמוח, אך אמרה להםאלוהים: "מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?"
בחיי היומיום שלנו אנחנו נתקלים לא אחת בפרעונים פנימיים, חלקים בנו שאנחנו לא אוהבים או לא מקבלים, מה שנקרא בשפה הפסיכולוגית 'הצל'. ייתכן שבזמנים שהחלקים הללו עולים יהיה מועיל לזכור את מילותיו מלאות החמלה של אלוהים, שלמרות שהוא או היא גרמו למצרים לטבוע, למרות שהם היו הבאד גאייז בסיפור – עדיין, אלוהים לא מתכחשת להם אלא חשה חמלה כלפיהם; גם הם מעשה ידיה.
אפשר אולי להציע את אותה החמלה כלפי החלקים שבנו שאנחנו רואים ואולי לא אוהבים במיוחד, ואפשר לזכור – גם הם מעשה ידיהם של אלוהים/החיים. גם החלקים האלה – השיפוט, הפחדים, הכעסים, הקטנוניות, הבושה – הם תופעות חולפות בעולם התופעות. לראות לתוך הטבע שלהן – שהן ריקות ולא אישיות. קצת פחות לחלק את החיים ואת העולם ואת החוויות שלנו לטוב ורע.
אומרים שבכל רגע שאדם נאחז – מארה עומד מאחור וצוחק, אבל אני אוהבת יותר את מה שכותבת ד"ר רחל נעמי רמן: "בכל פעם שמישהו נע לעבר החירות, אלוהים עצמו נמצא שם".
מארה היה ידיד של הבודהא. הטקסטים הבודהיסטיים מלאים בסיפורים על מארה שבא לבקר את הבודהא והבודהא אומר לו "בוא ידידי, שב, מה שלומך?", וקורא לנזיר אנאנדה שיכין להם תה. האם אנחנו יכולים לקחת דוגמה מהבודהא וככה לפגוש את מארה? כשאנחנו פוגשים את השיפוט, את הכעס, את הפחד, במקום לומר: "אני רואה אותך מארה, לך מפה יא מניאק!" לומר: "אהלן שיפוט, מה שלומך?", "הי היאחזות, מזמן לא התראינו", "טוב לראות אתכם, ברוכים הבאים…"
פמה צ'ודרון, מורת הדהרמה במסורת הטיבטית, אומרת:
"הדברים שאנחנו רגילים לראות כמכשולים אינם באמת אויבים, אלא ידידים שלנו. מה שאנחנו מכנים מכשולים הוא, למעשה, הדרך שבה העולם והתנסותנו כולה מלמדים איפה אנחנו תקועים. הבחירה, אם לחוות את מה שקורה לנו כמכשול ואויב או כמורה וידיד תלויה לחלוטין בתפיסת המציאות שלנו. היא תלויה במערכת היחסים שלנו עם עצמנו."
כשם שיש לנו "פרעונים" פנימיים – יש לנו גם "בית מקדש" פנימי.
מהי בית המקדש שלכם/ן? מהו המקום הפנימי שאליו אתן/ם עולים לרגל במסע הפנימי? מקום שבו אתם מוצאים מנוחה; שבו החופש קיים ברגע זה, כאן ועכשיו, לא תלוי במה שאתם עושים או חושבים. שבו הנפש חווה שַלווה, ריפוי ושמחה. שבו הניצוץ של החיים זוהר במלוא יופיו, עצום וכביר. שהוא מחוץ לזמן ולמרחב, שבו אין למוות דריסת רגל.
אסיים בציטוט מדבריו של הבודהא שאני מאוד אוהבת, שמסביר מהי המטרה של הדרך הרוחנית ואילו דברים אנחנו יכולים לצפות שיקרו לנו תוך כדי, כצ'ופר על הדרך, אבל מזהיר אותנו שלא להיתקע שם כי זה לא הסוף:
הגמול של החיים הרוחניים אינו כבוד ותהילה,
או השגת מעלות טובות,
או השגת הריכוז,
או פיתוח ידע וראייה,
אלא השחרור הבלתי מעורער והנצחי של התודעה,
זוהי מטרתם של החיים הרוחניים,
הליבה שלהם וסופם.