התמקדות עוסקת בהקשבה פנימה, הקשבה ייחודית מאד של האדם אל עצמו. ההקשבה פנימה מאפשרת לנו לפגוש בתוכנו תכנים, רגשות, תחושות גופניות, מאויים ודימויים שלא ידענו שקיימים בתוכנו. זהו תהליך אישי ואינטימי מאד. בגלל שהתהליך כל כך אישי, אפשר לטעות ולחשוב שאין למי שמוביל את ההתמקדות (למקשיב, למלווה – כי איננו קורים למנחה ההתמקדות “מטפל”) חשיבות גדולה. המנחה יכול, כביכול, לעשות היטב את תפקידו, או לא – אבל את עיקר התהליך עושה האדם שמתמקד.
וזו טעות. למלווה חשיבות עצומה, רק בעצם זה שהוא נוכח שם. יוג’ין ג’נדלין, מי שגילה או הביא לעולם את ההתמקדות, חוזר ומדגיש בכתביו כי האדם איננו “קופסא סגורה” המכיל בתוכה תכנים. אנו תמיד, וקודם כל, נמצאים באינטראקציה עם העולם, עם אנשים ועם עצמנו. היצור האנושי הינו יצור תהליכי, והתהליך הינו אינטראקציה אינסופית.
באם נחזור לסשן של התמקדות, הרי שיש שם שני אנשים. האחד – ממקד, והשני – נוכח לצידו, מקשיב, מהדהד.
גם אם האדם שמקשיב איננו אומר מילה – עצם הנוכחות שלו משפיעה עמוקות על התהליך.
ג’נדלין כותב כי כאשר שני אנשים יושבים ביחד בחדר, ישנה אינטראקציה אחת. יש שני אנשים ואינטראקציה אחת, והאינטראקציה היא זו שקודמת לכל. קודמת לאנשים וקודמת לתכנים.
בשיעור התמקדת האחרון, כמה תלמידות סיפרו על ההבנה והחוויה כי כל אדם מנחה התמקדות אחרת. ראינו כי כל אדם מביא את עצמו, מבטא את מי שהוא כמלווה התמקדות, גם אם כביכול הוא עושה מינימום של התערבות. חשנו כי למלווה השפעה עמוקה על התהוות התהליך.
מילותיה של ירדן כרם-
זיוי קפלן, שלא הכירה את הרעיונות של ג’נדלין, רשמה במילים שלה – חכמות, אמיצות, מרגשות, את המושג המוכר של ג’נדלין – The interaction is first
אני ממליצה בחום לקרוא את הדברים. דבריה אינם מתארים מפגש התמקדותי בלבד, אלא כל מפגש טיפולי ואולי גם כל מפגש אנשי:
רציתי להביע בצורה יותר מלאה את המובלע בדברי אתמול, על כך שהדיון במטופל לא נפרד בדיון באינטראקציה מטופל-מטפל (ומבחינתי, הקו ביניהם מאוד נזיל, ועוד יותר, במה שאני חווה כטיפול שחודר בי עמוק, אין הפרדה ביניהם, אין מטפל ומטופל. שניהם גם וגם).
בחוויתי, היכולת לבוא לידי מילים ודימויים את התחושות, נובעת מההרגשה העמוקה שאני נוכחת בחלל אינטראקטיבי עם בן זוגי למפגש. החלל הזה הוא תחושתי-חושני. אנחנו מהדהדים זה את זה. הוא מצוי בחלל הפנימי שלי ואני בשלו.
מתוך חוויה זו, נפתחת היכולת לחוות אותו כמרחב תרגום שפתי שתומך בי. כלומר, הוא מהווה כלי עיבוד שפתי לצורך תרגום התחושות שעולות בי, בנו (אני מחוברת בו בעת זו).
השפה שאני מגייסת לצורך ההמללה שלי, היא מפגש של שני מרחבי תרגום שפתיים שלנו.
נוצרת חוויה חדשה במפגש בינינו. התחושות שבאתי איתן מקבלות גוונים נוספים, לאורו של הנפגש בי, מקבלות מבט אחר. השפה המשותפת שלנו תעזור לי לעכל את החדש הזה, מתוך היכרות עם המוכר-שלי, ומתוך תחושת הביטחון ביחד שלנו.
תוך כך, תתעכל ותעובד שפה חדשה, שלי, שלנו, של כל הקולות שעיכלתי בעבר.
כשעולים תכנים תחושתיים, הם משותפים. אם אני חשה את האדם מולי בחוסר יכולת להכיל את עצמו, בתנודתיות חסרת מנוחה, בקוצר שפה את הפנים הרוחש שלו, לא אהיה מסוגלת לעבור מתחושה לשפה.
לא בגלל שהתחושה אותו היא של משהו בלתי נסבל במהותו. הוא הופך להיות בלתי נסבל, כשאין לתחושה מוצא שפתי. הוא מבקש ממני להרגיש את עצמי, ולא מסוגל להרגיש את עצמו.
המילים שלי הן פעולה בתוך עצמי, אבל הן באות מתוך המרחב המשותף, ולכן מבטאות גם משהו מתוך האדם שנפגש בי. מהדהדות אותו.
אני לא יכולה להדהד מישהו, שכואב לו להתהדהד. הוא לא בטוח לי, הוא כואב לי אותו, וכואב לי אותי.
יש שתי אפשרויות במצב כזה – האחת, להקטין את נקודות המגע שלנו, לצמצם את נוכחותו במרחב שלי.
השניה, אם הוא משמעותי לי, אעדיף להתקיף את עצמי מבפנים, לבטל את האפשרות לתת לתוכן מיכל, אעדיף להיות תוכן חסר צורה, מאשר לפגוע בו.
אני לא זקוקה לו לתאר את עצמו, אבל זקוקה לתחושה של פתיחות את עצמו, את האפשרות לצמיחה שלו.