להקשיב לסימפטומים מאת ד"ר נמרוד שיינמן

יש בנו כנראה נטייה אינסטינקטיבית, הישרדותית, להדיפת חוויות מפריעות, הימנעות מהן, מלחמה בהן או הדחקה שלהן. גם תרבויות הריפוי, המערביות לפחות, נטו עד לא מזמן להתייחס לבעיה או סימפטום כישות שיש להאבק בה ולהיפטר ממנה. אלא שמסתבר שהאינסטינקטים הבסיסיים שלנו עשויים להטעות. לפעמים דברים שנראים שליליים יכולים להיות בעלי ערך מוסף. אי נוחות יכולה להוות בקשה לעצירה, קריאה לחשבון נפש, או הזמנה להתבוננות והתפתחות פנימית.

במהלך יותר מעשרים וחמש שנות העבודה שלי כמטפל ומנחה, פגשתי סיפורים רבים ושונים של החלמה. הם כללו שינויים בתזונה, מדיטציות מגוונות, רפואות משלימות, תפניות בסדרי עדיפויות, דמיונות מודרכים או עקשנות לשמה. מעבר להבדלים, מוטיב מסוים היה שם כמעט תמיד, לעיתים באופן בולט, לעיתים סמוי: הנכונות של המטופל להתבונן "במבט אחר" על הכוחות שפעלו נגדו.
"המסע האמיתי של הגילוי", אמר הסופר הצרפתי הידוע מרסל פרוסט (מחבר "בעקבות הזמן האבוד"), "איננו בחיפוש אחרי יבשות חדשות, אלא בהתבוננות בעיניים חדשות".

יונג, שהתעניין בהשתקפות של הקיום בחלומות וסמלים, פיתח לשם כך טכניקה מדיטטיבית שהוא כינה בשם "הדמיה אקטיבית". בשיטתו, אנחנו מונחים "להעביר" את המפריע התורן (מחלה, כאב, מצוקה רגשית) לעולם המטאפורי, כדי למצוא לו דימוי הולם. יונג הסביר שחשוב להתייחס לדימוי כאל יישות "אמיתית", ולתת לסיפור שלה "להיפתח", "להתפתח" ו"לספר את עצמו". יונג הדגיש שכדי לעזור לתת המודע לבטא את עצמו, חיוני "לזרום" עם כל מה שעולה ומתרחש, בלי להתערב בסצנה או להשתלט עליה.

הענן שבכה

סיימתי את הטיפול הלקראת אחרון שלי באיחור, ביחידה לרפואה אינטגרטיבית לחולי סרטן בבית חולים בילינסון. כשיצאתי מהחדר, התברר שבהמתנה מחכה לי באי שקט מטופלת חדשה, מתוסכלת עקב האיחור שלי, ולחוצה לצאת בזמן לילדים הקטנים בבית.

"אני מתנצל על האיחור", אמרתי, "אבל את פה ואני פה, ובכל זאת יש לנו חצי שעה. לא נגבה תשלום, ונעשה כל מה שרק נוכל בזמן שעדיין עומד לרשותנו". היא הסכימה בקושי, ונכנסנו לחדרי.

"לקראת הטפול מחר, למה את רוצה שנקדיש כעת את הזמן?", שאלתי. "אם יש לי מטה קסמים – מה תרצי לבקש?"
"שלא יפספסו לי את הוריד" אמרה מיד.
"עוד משהו?"
"כן. שלא יהיו לי הבחילות הנוראות אחרי הטיפול".
"עוד משהו?"
"כן. אני לא רוצה להיות עצובה. אני מכירה את עצמי מלאת שמחה וכעת אני רק עצובה. כמפיקת אירועים, אני תמיד קורנת שמחה ומביאה שמחה. עכשיו אני רק עצובה ולא מצליחה לבכות."
"איך את יודעת שאת עצובה?", שאלתי.
היא חשבה ונתנה לי "הוכחה". "כשאני נוהגת, אני שומעת מוזיקה ושירים, שתמיד נמצאים גם בתוכי. עכשיו, אין בתוכי לא שירים ולא מוזיקה."
"אבל אולי את אטומה לרגשות או מרוקנת מרגשות, ולאו דווקא מלאה בעצב", אתגרתי אותה. "תבדקי… תבררי.."
"אני לא יודעת", היא אמרה.

"בואי ננסה לבדוק ביחד", הצעתי. "תעצמי לרגע עיניים ותעבירי את תשומת הלב פנימה".
היא נעתרה.
"בעיניים עצומות, תרגישי את כפות הרגליים ואת ה"מה קורה" בכפות הרגליים".
היא נראתה מרוכזת וממוקדת בחיפוש פנימי.
"תביאי תשומת לב לברכיים… לירכיים… ולחלל בין הבטן לגב…"
"בכל קומת גוף, תבדקי מה המרגש בה…"
"תבררי אם ישנה שם ריקות מלאות…"
"האם יש שם "אין שמחה", או "יש עצב".
"תמשיכי לבדוק באזור הסרעפת… ובחלל בית החזה… ומתחת לכתפיים".
"פה!", היא אמרה.

קרבתי את יד ימיני לגב העליון שלה.
"תנחי את היד שלי ימינה או שמאלה, למעלה או למטה, כדי שנמקם אותה מאחורי העצבות".
באמצע וקצת למעלה, היא אמרה, והזזתי את ידי למרכז הגב העליון ומתחת לעורף.
"וכעת", המשכתי, "הניחי את יד הימין שלך בקדמת העצבות".
היא שמה את יד ימינה על בית החזה העליון שלה, קצת מתחת לגרון.
הנחתי את יד שמאלי על ידה.
"תתמקדי כעת בחלל שבין כפות הידיים שלנו… ותאמרי לי מה את בעצם מוצאת שם".
עברו כמה שניות של דממה, והיא אמרה בטון שקט,"ישנו שם ענן אפור, בודד ותקוע".
"הוא לא מצליח לזוז, ולא מצליח אפילו להוריד גשם".

"אם יתרחש שם שינוי, בהנחה שזה אפשרי, איך זה יראה, איך זה יתרחש?", שאלתי.
היא חשבה וענתה בקול מהוסס, "אולי חום, או שמש, או קרני שמש חמימות, יגרמו לו להתפוגג".
הטון המהוסס שלה רמז לי שהתשובה אינה בהכרח המענה הנכון.
"יכול להיות שקרניים חמות יפוגגו אותו", אמרתי. "אבל עם קצת קור ורוח, הוא שוב עלול להופיע".
היא הנהנה בראשה, עדיין תוהה כיצד יתרחש השינוי.

ראיתי את הענן בעייני דמיוני: בודד, מסכן, גלמוד.
תארתי את מחשבותי בקול רם: "איך יוריד שם גשם, המסכן הזה?!"
"מעניין מה בעצם יקרה אם במקום שמש, נביא לו עוד עננים", המשכתי.
"אם יגיעו עוד עננים הוא לא יהיה לבד". היא אמרה וחייכה את החיוך הראשון שלה מאז שנכנסנו לחדר.
"הוא כמוני", היא המשיכה, "הוא אוהב חברה".
"אז בואי ננסה", הצעתי, מעודד מהתגובה החיובית שלה.
"תזמיני עוד עננים להגיע, להופיע… להצטבר… להצטרף".
התבוננתי בפניה, מנסה לנחש דרכן מה קורה בתוכה.
צבע והבעת פניה השתנו.
"מה קורה", שאלתי בקול שקט.
היא פתחה עיניים וראיתי את הלחלוחית.
התבוננו זה בזו.
החדר היה שקט.
דמעה גדולה התחילה לרדת מאחת מעיניה.
היא חייכה חיוך קטן ולחשה "יורד גשם".
היא עצמה עיניים ואפשרה לדמעות נוספות לרדת.
"כמה רווח לי", אמרה.

שבוע אחרי, היא סיפרה לי כיצד המשיכה לספק עננים לענן הקטן, כדי שלא יהיה לבד…
פעמיים במהלך השבוע היה גשם גדול, היא אמרה בחיוך.
"נשמע טוב", אמרתי לה.
"בעבר, נתת מקום לענני שמחה ואפשרת להם להתבטא."
"כעת, למדת להכיל ענני עצב, ולתת גם להם להתבטא".

כשהעור מדבר את הבטן

היידי, בחורה צעירה ונאה בשנות העשרים לחייה, הגיעה אלי מתוסכלת ונסערת. אזורים רבים בגופה הקדמי העליון היו מכוסים בפריחה אדמדמה ומחוספסת. הפנים, הכתפיים, הזרועות, האמות, החזה וחלק מהבטן של היידי לא נראו טוב, בלשון המעטה. העור נראה דלקתי, מגורה, ופני השטח היו משובצים באזורים מגורדים, סדוקים ופצועים.
היידי ניסתה כבר לא מעט מומחים מסוגים שונים, שרשמו לה משחות, כדורים, תרופות הומיאופטיות, תוספים תזונתיים וצמחי מרפא סיניים. כולם הועילו באופן מוגבל, וגם כשהקלו לתקופת מה, האקזמה חזרה.
"אני לא חכם יותר מסך כל המומחים שאצלם היית", אמרתי לה. "אלא שלפעמים, כשיש סימפטומים עקשנים, כדאי לנסות להבין את ההיגיון הפנימי שלהם. סימפטום עקשן הוא לפעמים כמו ילד בעייתי. הוא מוכן לשתף פעולה רק אחרי שהוא מקבל הרבה תשומת לב בעצמו".
"מה זה אומר?", שאלה היידי. "אני מוכנה לנסות, רק תגיד לי מה לעשות".
"זה אולי יישמע לך מוזר, אבל אנחנו ננסה להקשיב לאקזמה. בשלב ראשון, כל מה שאת צריכה לעשות זה לעצום עיניים", אמרתי לה. "תעצמי עיניים, תניחי בצד גם את האבחונים, תשכחי לרגע איך העור שלך נראה ותתמקדי ב"איך העור מרגיש"… תפני תשומת לב לתחושות עצמן… קחי כמה רגעים כדי למפות את התחושות, כפי שאת חווה אותן כעת".
היידי עצמה עיניים, ואני המתנתי למשוב שלה.
"אני חווה מרכזים מגרדים… הם מתקיפים אותי בעיקר בפנים, בגרון, בכתפיים, בזרועות וקצת גם בבטן. שתי המושבות החזקות והבולטות במיוחד מרוכזות בזרועות הידיים שלי".
"מצוין. תתרכזי במושבות האלו. תביאי לשם תשומת לב והרבה סקרנות. בלי ביקורת… תשימי לרגע בצד את כל החלקים שבך שאולי משתוקקים להגיב… אלה שרוצים לגרד… אלה שמעוצבנים… אלה שרוצים להיפטר מהגירוד… תנסי לפגוש את המושבות האלו ממקום רגוע וסקרן, כאילו את אומרת להן: "הגעתי, אני פה".

המשכתי להנחות אותה.
"תתייחסי למושבות כישות שיכולה להתבטא. ותשאלי אותן אם הן מוכנות לדיאלוג איתך".
חיכיתי לתגובה של היידי.
"הן מוכנות להיות איתי בדיאלוג. הן כאילו נאנחות בהקלה, ואומרות שהגיע הזמן שאקשיב אליהן".
"מצוין! את מוכנה לפגוש אותן, והן מוכנות ואפילו שמחות לפגוש אותך. תשאלי אותן איך הן מרגישות כלפיך".
תשובת היידי הייתה מהירה ומפתיעה: "הן כועסות עלי".
רציתי לוודא ששמעתי נכון. "תאמרי להן שאת שומעת אותן אומרות שהן כועסות עליך, ותבררי איתן אם שמעת נכון".
"כן… הן אומרות ששמעתי נכון. הן אומרות לי שהן כועסות עלי, כי אני לא שמה לב איך אני מרגישה בפנים".
"המממ… נשמע לי שאולי הן רוצות שתהיי יותר במגע עם הרגשות שלך… תבדקי איתן".
"כן", אמרה היידי, "הן כועסות ומאוכזבות, כי אני לא עושה כלום עם הכעס שלי".
"זה מעניין", אמרתי, "הן כועסות כי את לא מספיק כועסת".
היידי נראתה נבוכה ופניה הסמיקו.
"האם יש משהו שהיית רוצה לשאול אותן בקשר לזה?", שאלתי.
"לא", אמרה היידי. "אני חושבת שאני יודעת על מה הן מדברות".
הופתעתי.
"את מוכנה לספר לי על מה הן מדברות?"
"כן, הן מדברות על הכעס שלי על אבא שלי".
"תבקשי מהן", הצעתי, "אם הן מסכימות, להראות לך דימוי שיסמל את הכעס שבך".
עברנו שניות ארוכות של דממה.
היידי נראתה שקטה ולא היה לי ברור מה קורה בה בפנים. חיכיתי.
"מה קורה?", שאלתי אותה.
"הן מראות לי דימוי", אמרה היידי בשקט. "הדימוי הוא של קיבה ומעיים, בעומק הבטן שלי, אדומים מכעס".
"מה את מבינה מזה?"
"אני נעלבת מאבא שלי כל פעם מחדש. כשזה קורה, אני כועסת עליו ועל עצמי, ומחכה שהכעס יעבור, עד הפעם הבאה. אף פעם לא אמרתי לו שאני נפגעת ממנו שוב ושוב".
"תחזרי למושבות ולקיבה, ותבררי מה הן היו רוצות שיקרה?"
היה רגע שקט.
"הן רוצות שאדבר עם אבא במקום להדחיק את הכעס. הן אומרות שאם אני לא אנסה להסביר לו עד כמה אני פגיעה, אין הרבה סיכוי שהוא יקלוט את זה בעצמו".
"ומה את חושבת על זה?"
"אני חושבת שהן צודקות. אני מוכנה לנסות"
"מצוין, תאמרי להן… ותבדקי אם יש משהו נוסף, אחרון, שהן רוצות להספיק לבקש או לומר".
"הן רוצות שאדע, שהן מעריכות את הנכונות שהייתה לי לפגוש אותן, כי הן יודעות שלא קל לי לפגוש כעס".
כשהיידי פקחה את העיניים ושפשפה את פניה, שאלתי אותה מה היא למדה מהמפגש.
"למדתי להקשיב לעצמי, להקשיב לגוף ולהקשיב לכעס. "הכי מעניין, אולי אפילו מוזר", היא הוסיפה, "היה לתקשר עם משהו שאני ממש לא אוהבת, ולגלות שזה מוביל להבנה של דברים חשובים".
התייחסות ל"יוצר סבל" כאל פוטנציאל חיובי ולא כאל אויב שלילי נראית לשכל הישר כאבסורד. איך תהליך של דפורמציה יכול להפוך לטרנספורמציה? איך משהו שעלול לשבור אותנו יכול לקרב שלמות? איך אפשר לדבר במושגים של "מסע ריפוי" כשאנחנו בקושי עומדים על הרגליים? ובכל זאת, יחסי הגומלין בין משבר וצמיחה, סבל ויצירה, מחלה וריפוי, נמצאים לכל אורך תולדות ההיסטוריה, ומהווים חלק בלתי נפרד מתולדות הרפואה.

"הסבל היה איתנו מאז ומתמיד, והאם זה באמת משנה באיזה צורה הוא מגיע. אולי מה שבאמת משנה הוא איך נפגוש אותו ואיך נשלב אותו אל תוך חיינו", כתבה אישה יהודיה צעירה בשם אסתר הילסום ביומן השואה שלה, שנמצא לאחר מותה. [מתוך "השמיים שבתוכי", יומנה המלא שתורגם לעברית]

"אנחנו יודעים להתחזק במקומות השבורים", אמר פעם מנתח הסרטן האמריקאי ד"ר ברני סיגל, מחבר הספר "אהבה, רפואה וניסים", כשהוא מתכוון כמובן לא רק להתחזקות עצם לאחר שבר, אלא להתחזקות האדם לאחר משבר. "גוף האדם לא יכול להצמיח חלק חדש במקום חלק שאבד לו", כתב הפסיכיאטר הנודע אריק קאסל, "אבל האדם יכול".

רגעי פציעה ומשבר מאתחלים את מסע הגיבור באין ספור מיתולוגיות. אסקלפיוס, אבי הרפואה של יוון הקדומה (שמוזכר יחד עם היפוקרטס בשבועת הרופאים המודרנית), למד את תורת הריפוי מצ'יריון, שהיה גיבור פצוע כזה. צ'יריון, ששימש כחונך לאסקלפיוס, היה יצור מיתולוגי שנראה כסוס ממותניו ומטה, כאדם ממותניו ומעלה, והכיל בתוכו את היסוד האלי והנצחי לצד האנושי והפגיע. יום אחד צ'יריון נפגע בטעות בחץ שהיה טבול ברעל הנוראי של ההידרה. ההתמודדות עם הפצע הקנתה לו את מיומנות הריפוי, ואת הידע הזה הוא הנחיל לאסקלפיוס, אבי הרפואה.
בהשראת מיתולוגיית צ'יריון, טבע הפסיכיאטר קרל יונג את המושג "המרפא הפצוע". לפי יונג, המרפא חייב להיות במגע עם הפגיעות והאנושיות שבו, כדי לממש במלוא מובן המילה את אמנות הריפוי. מהצד השני של המטבע, המיתולוגיה מזכירה כי בכל אדם ישנה יכולת להכיל כאב, פיזי או נפשי, ולממש מטרות גבוהות יותר. "אנשים בריאים באמת", כותבת הרופאה האמריקאית ד"ר רחל נעמי רמן, "הם אולי אלו שיודעים לעשות טרנספורמציה לחוויות החיים שלהם, כדי להשפיע על איכות הקיום שלהם".

התבוננות בעיננים חדשות

במהלך יותר מעשרים וחמש שנות העבודה שלי כמטפל ומנחה מטפלים, פגשתי סיפורי רבים ושונים של החלמה. הם כללו שינויים בתזונה, מדיטציות מגוונות, רפואות משלימות, תפניות בסדרי עדיפויות, דמיונות מודרכים או עקשנות לשמה. מעבר לשונות, מוטיב מסוים היה שם כמעט תמיד, לעיתים באופן בולט, לעיתים סמוי: הנכונות של הדמויות להתבונן "במבט אחר" על הכוחות שפעלו נגדם. "המסע האמיתי של הגילוי", אמר הסופר הצרפתי הידוע מרסל פרוסט (מחבר "בעקבות הזמן האבוד"), "איננו בחיפוש אחרי יבשות חדשות, אלא בהתבוננות בעיניים חדשות".

יונג, שהתעניין בהשתקפות של הקיום בחלומות וסמלים, פיתח לשם כך טכניקה מדיטטיבית שהוא כינה בשם "הדמיה אקטיבית". בשיטתו, אנחנו מונחים "להעביר" את המפריע התורן (מחלה, כאב, מצוקה רגשית) לעולם המטאפורי, כדי למצוא לו דימוי הולם. יונג הסביר שחשוב להתייחס לדימוי כאל יישות "אמיתית", ולתת לסיפור שלה "להיפתח", "להתפתח" ו"לספר את עצמו". יונג הדגיש שכדי לעזור לתת המודע לבטא את עצמו, חיוני "לזרום" עם כל מה שעולה ומתרחש, בלי להתערב בסצנה או להשתלט עליה: "תכניסו את עצמכם לסיטואציה כאילו הדרמה שאתם חווים היא אמיתית, כולל כול הריאקציות האישיות שלכם".

אבא פיל

"אני לא סובל מהמחלה, מהתרופות ומהקשיים הכלכליים שלי כמו מהקשר הבעייתי עד נוראי שיש לי עם אבא שלי". שאול היה בן ארבעים ושלוש, גבר נשוי ואבא בעצמו. בשיחת הטלפון שקדמה לפגישה הראשונה שמעתי ממנו על מחלת פרקים לא פשוטה ועל טיפולים לא קלים, כל זאת כשהוא נשוי, אבא לשתי בנות ובעל עסק עצמאי. הוא חיפש טיפול תומך והיה מוכן לנסות דמיון מונחה. לא ציפיתי שמערכת יחסים קשה תעלה כבר בתחילת הפגישה הראשונה. "אין סיכוי שאני אכנס אתו לטיפול זוגי", הוא אמר וחייך, "אבל שמעתי שדמיון מודרך יכול לעזור".

לקחתי ממנו פרטים יותר מלאים על עצמו, על המחלה ועל הטיפול בה. הבעתי נכונות לעזור, יחד עם הסתייגות מהיכולת של דמיון מונחה להשפיע על מערכת בעייתית ורבת שנים של יחסי אבא-בן. סיכמנו לנסות שלושה מפגשים. כאן תקציר של המפגש האמצעי.

ביקשתי משאול לבחור לעצמו מקום בטבע שיסמל עבורו רגיעה ובטחון. הוא תיאר את עצמו עומד בשדה פתוח, "מרחב ענקי, מאופק לאופק, של עשב ירוק ונמוך". הייתה שמש חמימה, רוח עדינה ונעימה, שקט, הרבה מרחב, ותחושה טובה של רעננות, רגיעה וחופש.
"כעת", הנחיתי את התהליך, "תיזכר באבא שלך, כפי שאתה חווה אותו, ותאפשר לדימוי של חיה לעלות, שתסמל אותו… תדמיין שהוא ממש מחכה להזמנה הזו, ושהוא, בתור חיה, יגיע ויופיע… כשהדימוי יגיע, תיתן לי סימן עם נענוע קל בראש".
קיוויתי שהמפגש עם הדימוי, החיה שעליה שאול "ישליך" את אבא שלו, יאפשר, בהנחייתי, דיאלוג שלא מתאפשר בעולם היום-יום, עם סיכוי לתובנות חדשות והיחלצות המקום התקוע.
היה סימן… "מה הדימוי? מה החיה?"
"מופיע פיל גדול… פיל אפריקאי… זה פיל ענק, הוא מתקרב מולי, וזה פיל אלים… הוא בא במהירות, ובקלות אפשר לראות את העיניים המרושעות שלו… והוא מולי… הוא מתקרב… והוא פה כדי לדרוס אותי".
"תברר מה הוא רוצה ממך", ניסיתי למנוע את רוע הגזרה.
"הוא לא רוצה ממני כלום, הוא רק רוצה לרמוס אותי".
"אתה יודע למה הוא רוצה לרמוס אותך?"
"לא. הוא פשוט אלים, וזה מה שהוא רוצה".
"תשאל אותו מדוע הוא רוצה לרמוס אותך? מה ברקע? מה הוא זוכר? למה הוא מגיב?"
"הוא לא עונה… הוא רק ממשיך להתקרב, כדי למעוך אותי".
"ומה קורה לך? מה אתה מרגיש, מה אתה עושה, מה אתה חושב?"
"אני מרגיש שאני כמו ילד קטן, אולי בן חמש. אני לא יודע מה לחשוב, או מה לעשות, או איך להגיב"
"אתה יכול לברוח?"
"אין לאן לברוח… אין איפה להסתתר… זה הרי מרחב אחד גדול והוא הרבה יותר מהיר ממני… הוא ישיג אותי וירמוס אותי".
"יש משהו שהוא אולי רוצה לבקש ממך?"
"לא, אין לו מה לבקש ממני. אני לא מעניין אותו, והוא פה כדי למעוך".

מה נשאר לעשות כדי למנוע סוף גרוע? איך נושיע את שאול מסיום חיים דרמטי בתוך הסיפור הדמיוני? היכן נקודת האחיזה לשינוי יצירתי? בטיפול זוגי, בדרך כלל במצבי עימות בין בעל ואשתו, אחד האמצעים הפשוטים והיעילים הוא חילוף תפקידים: מבקשים מבן הזוג להתמקם במקומה של בת הזוג ולייצג אותה, ומבקשים מבת הזוג לשבת במקומו של בן הזוג ולהגיב כמוהו. הרבה פעמים, חילוף כזה מחלץ את הדרמה מהקיבעון, ומאפשר כמובן לכל צד לחוות לרגע את הצד האחר.

אני הולך לבקש ממך משהו לא שגרתי… מה שאני מבקש ממך לעשות, הוא להיפרד מעצמך… לעזוב את הגוף שלך, ולהתמקם בגוף שלו… תהיה הוא… תהיה הפיל הענקי הזה… תרגיש שאתה הוא… קח את הזמן להיות הוא".
חיכיתי כדי לתת לשאול זמן "ללכת" עם ההנחיה.
"כשאתה הפיל, תשים לב במיוחד מה מתווסף… איך זה מרגיש להיות הוא… איך העולם נראה… איזה תחושות או יכולות ישנן שם… תשים לב במיוחד לאיכויות שקיימות בפיל, בך, כשאתה הוא, כשהוא אתה".
הגב של שאול התרומם והתיישר. הנשימה שלו הפכה עמוקה וארוכה. בלי שהוא שם לב, הישיבה שלו הפכה לזקופה ויציבה.
"וואאו", הוא אמר, "אני גבוה… אני חזק… אני מרגיש המון כוח… אני מרגיש את העוצמה שלי… אף אחד לא יכול להגיד לי מה לעשות… אף אחד לא יכול לעצור אותי… אני יכול ללכת איך שאני רוצה ולאן שאני רוצה… אי אפשר להכניע אותי… אני גדול… אני חזק… אני מודע לכוח שלי".
נתתי לו כמה דקות להרגיש את זה, להיות עם זה, לתת לגוף שלו "להתרגל לרעיון".
"מה המשמעות של זה בשבילך? מה אתה יכול לקחת מהמקום הזה של הכוח?"
"אני יכול להתמודד אתו, עם אבא… אני לא צריך לפחד ממנו… אני לא צריך לחשוש ממה הוא יגיד או מאיך הוא יגיב".
לפגישה הבאה, שאול הגיע זקוף. הוא סיפר לי שהוא השאיר לאבא מכתב, שאבא התקשר אליו וביקש ממנו לפגוש אותו, והשיחה עברה מצוין מבחינתו.

מספר חודשים אחר-כך, אימו של שאול טלפנה וביקשה להיפגש איתי. "אני במצוקה", היא סיפרה. שאול, שהיה לדבריה תמיד "ילד טוב", מתנהג באופן ישיר, אסרטיבי ולפעמים מתסכל. לא סיפרתי לה על מפגש הפיל. הקדשנו את המפגש לחשיבה משותפת על הצבת גבולות.
אחרי יונג, מאמצע המאה העשרים, תיאורטיקנים פסיכולוגים חשובים כמו קארל רוג'רס, אברהם מאסלו ואחרים התחילו לפתח שיטות של פסיכולוגיה הומניסטית, שנהפכו לבסיס של פסיכותרפיות ממוקדות גוף, פסיכולוגיה חיובית ופסיכותרפיות גוף-נפש רבות. אחד מעקרונות היסוד של הגישות האלו הוא "קבלה רדיקלית"הנכונות לקבל רגשות, תחושות, דפוסים או דחפים שבדרך כלל לא מקבלים פרגון או מקום. העיקרון הזה – שאפשר לזהות אותו בתוך שיטות פסיכודרמה, גשטאלט, התמקדות ועוד – מבוסס על הבנה ייחודית לתנאים שנחוצים להיווצרות שינוי, ועל תיאוריה שידועה בשם "התיאוריה הפרדוקסאלית של השינוי".

קורסים קרובים בהנחיית ד"ר נמרוד שיינמן

מיינדפולנס לילדים – הכשרה שנתית לאנשי חינוך, טיפול ויעוץ 

תרפיות ממוקדות גוף-נפש| הקורס האינטגרטיבי

צרו קשר, השאירו פרטיכם ונחזור אליכם בהקדם:

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *