בוקר לאחר ההיווצרות - איריס ראובני

בחושך הגדול - כשנתתי לפחד לשאת אותי בזרועותיו

הייתי עטופה באהבה.

אהבה כזאת, שאין בה שיפוט

שיש בה חמלה ונתינה אינסופית

וידיעה ברורה ועמוקה -

שמתוך החושך הזה

יבקע האור

אור המחכה לי שאתחמם בו

שאתמוסס ואנוח

על כנפי השקט

האם זאת אהבה בלי תנאים?

האם כך זה נראה כשאין כל צורך להוכיח ,

להרוויח , לצבור נקודות -

רק כדי להיות מספיק ראויה?

כמה מוקדם בחיי חלחלה לתוכי חובת ההוכחה

תחושת אי השייכות

החושך, הפחד -

מדהים להיווכח עד כמה הודחק הפחד

עד כמה נעטף כדי שלא ייחשף

שלא יתגלה

כדי שיאפשר לי

לשרוד.

כשהתעוררתי הבוקר חשתי עדיין עטופה.

משהו חם ורך עטף אותי

והוא איננו השמיכה שלי

והוא איננו מחוצה לי

הוא איתי

הוא מתוכי

רחם פרטי שכזה -

מואר , שליו

מאפשר את היותי

כמו שאני.